רנואר רשת חנויות אופנה בע"מ ואח' נ' בן דוד-אוחיון ואח'

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת הכונס למתן הוראות לעניין הסחורה המצויה בחנויות שהוא מנהלן עד לפקיעת כהונתו, בהתאם להחלטתי מיום 10.4.13. כאמור בבקשתו, בעת כניסתו לתפקיד ביום 20.8.12 נמצא כי קיימים 1,864 פרטי לבוש בחנות הנשים ו-1,256 פרטי לבוש בחנות הגברים שניהלו הנתבעים כזכייני התובעות, והערכת שווייה של סחורה זו ידוע (להלן: הסחורה המקורית). כיום, ערב עזיבתו את התפקיד, מצויה בחנויות סחורה בהיקף גדול מזה של הסחורה המקורית (להלן: הסחורה הקיימת). לקראת סיום תפקידו של הכונס, מבקשות התובעות להוציא את הסחורה הקיימת כולה, בטענה כי מכיוון שהיא פועלת מול הכונס בשיטת הקונסיגנציה (משגור) – הרי זו סחורתן, והן יכולות לנהוג בה מנהג בעלים. המשיבים גורסים מנגד כי אין מקום לריקון החנויות, וכי יש להשאיר את הסחורה הקיימת. הכונס בתווך מציע פתרון (סעיף 11 לבקשה) שלפיו המבקשות יקבלו לידן את מלוא הסחורה הקיימת, אך למעט פריטים בשווי (לפי מחירון התובעת) זהה לשווי הסחורה המקורית, שהותירו אחריהם הנתבעים ביום מסירת החנויות לידיו.

עיינתי בבקשה, ובתגובות הצדדים, ומצאתי כי יש לאמץ את עמדת הכונס ובקשתו. ככלל, צודקות התובעות כמובן עקרונית בטענה כי סחורה שהועברה לחנויות בשיטת המשגור, שניתן להן לפעול מכוחה, נותרה פורמלית בבעלותן. ברם שאלה נפרדת היא האם הן יכולות לדרוש מן הכונס להשיב להן את מלוא לעצמן את מלוא הסחורה הקיימת מן החנויות. התשובה היא בשלילה, וזאת משלושה טעמים עיקריים:

ראשית, בהיעדר רישום מדויק ביחס לכל פריט, מקורו והעיתוי שבו הגיע לחנויות, הרי שגם אם נניח שפרטי הסחורה המקורית "חלקם, רובם או כולם נמכרו במהלך תקופת הכינוס", הרי שידיעה אין לנו, ונתון זה לבדו כבר יוצר קושי ביחס לתפיסת מלוא הסחורה הקיימת.

שנית, שיטת המשגור, שלפיה התובעות נותרות בעלי הסחורה עד למכירתה, נועדה בעיקרה להבטיח את עדיפות בעליו המקוריים של הנכס (התובעות) על פני נושים אחרים של הקמעונאי (הנתבעים) (עיינו: רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(4) 385 (2003)). קרי: רק עם מכירת הנכס תעבור הבעלות, לצד החבות כמובן לשלם לתובעות את שווי הסחורה. ברם משגור לחוד ונטילת הסחורה לחוד. שיטת המשגור אמורה להשיג את מטרתה גם אם חלק מן הסחורה הקיימת תישאר בחנויות, בבעלות פורמלית של התובעות, ועד למכירתה בידי הנתבעים. שימור הבעלות אינו מקנה לבעל הנכס את הזכות האוטומטית ליטול מן הקמעונאי (כאן – דרך הכונס) את מלוא הסחורה, באבחה חדה, ולהותיר את חנותו ריקה. מובן שהדבר תלוי בטיב היחסים המדויקים שבין הצדדים, שכאשר מעורב בהם גורם חיצוני (כאן – הכונס), ייתכן שהסוגיה תהיה מורכבת. בעניין זה לא הרחיב איש מן הצדדים כדבעי. לפיכך יש למצוא פתרון שהוא סביר בנסיבות העניין, ופתרון של ריקון החנויות רק משום שלסברת התובעות עיקר או כל הסחורה הקיימת הוא בבעלותן – אינו פתרון סביר, ואף אינו עולה עם עקרון תום הלב שהמבקשות חבות בו, עקרון שמצודתו פרושה על כלל מערכת המשפט בישראל (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736 (1984)).

שלישית, בענייננו מונה כונס נכסים זמני, עת בחנויות היתה הסחורה המקורית. למינוי זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, לא נמצאה הצדקה, ולאורם של דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד – אף בוטל לבסוף המינוי. במצב דברים זה, ובהקשר הספציפי של הסחורה בחנויות, יש לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו, במידת הניתן. אם ביום תפיסת החנויות בידי הכונס היה לפעול בחנויות לשם מכירת את הסחורה המקורית שהיתה בהן, זה אך סביר שביום החזרת החנויות ניתן יהיה להמשיך ולפעול בדרך דומה, ולא שהחנויות תמצאנה שוממות מסחורה. העובדה שהכונס עדיין משמש ארעית בתפקידו עד לפקיעת כהונתו (עיכוב שנועד לאפשר לתובעות להשיג על ההחלטה, וכן לאפשר העברה מסודרת של החנויות) אינה צריכה להיות מנוצלת אפוא לכך שעד להחזרת החנויות לידי הנתבעים ירוקנו התובעות את החנויות כליל מסחורה.

נוכח כל האמור לעיל, הרי שיש לקבל את הצעת הכונס, המגלמת בצורה הסבירה ביותר פתרון שיש בו כדי לשמור על בעלות המבקשות בסחורה הקיימת מחד גיסא, אך יש בו כדי לשמור על האינטרסים הראויים להגנה של הנתבעים מאידך גיסא. מובן שהעובדה שפריטים מסוימים יישארו בחנויות הנתבעים אין משמעה שהופקעו זכויות הבעלות של התובעות באותם פריטים, מכוח פעולתן לפי שיטת המשגור, אלא רק שלא יהיה בידן ליטול אותה סחורה מן החנויות שבניהול הכונס. לפיכך אני מאשר את בקשת הכונס, לפעול כאמור, בסעיף 11 לבקשתו מיום 21.4.13.

בשולי הדברים יוער, גם נוכח הערות ובקשות של הנתבעים בתגובתם: ההוראות של בית המשפט ניתנות לכונס. כיצד ינהגו הצדדים ביום שלאחר תום הכינוס – זהו עניינם, בכפוף לכל דין והסכם כמובן. בפרט, ככל שהתובעות יחליטו לפעול לשימוש בסעד העצמי שהוקנה להן לכאורה בהסכם הפשרה שבין הצדדים (להבדיל מלעתור לגושפנקה שיפוטית בצורה של כינוס נכסים זמני) – אף זהו עניינן, בנתון לכל דין והסכם כמובן, וזכויות הצדדים בסוגיה זו שמורות להם.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ג, 24 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: